הכרתי אותך במכללה, כבר בפעם הראשונה שראיתי אותך הרגשתי שאתה שונה, אחר, מתלבש בצורה שונה, זז וחושב אחרת, ידעתי שאתה מיוחד!
באחת השיחות שניהלנו שאלתי אותך, כיצד אתה רואה את החיים שלך בעוד עשר שנים? והתשובה שלך, הייתה התשובה הכי פיוטית, מעניינת ומרתקת ששמעתי בחיי, ובאותו הרגע: ידעתי שקרה משהו, הבנתי שאותך חיפשתי כל חיי, הבנתי שאני מאוהבת בך.
לא הסתרתי זאת מעולם, ואתה ידעת שאני אוהבת אותך, זה לא היה צריך להיאמר, זה פשוט היה נורא ברור. עשיתי הכול ע"מ שגם אתה תתאהב, וכעת אני מודה שעשיתי אולי טיפה יותר מידי.
בפגישות אני בישלתי , ניקתי , קניתי, פינקתי, נשקתי, חיבקתי, הצחקתי. ואתה היית אדיש לחלוטין. הייתי בטוחה שאני רק עוד צעד אחד לפני שזה קורה, רק עוד צעד אחד לפני שאתה מתאהב בי לחלוטין. וטעיתי , ובגדול!!!
רק אחרי 5 חודשים העזת לומר לי שאתה לא מרגיש כלום, ואם אני אצטט אני לא רוצה זוגיות, כיף לי לבלות איתך, אבל בלי רגשות מיותר לציין, שבאותו רגע רציתי דבר פשוט שנעשה לבני כאשר חטאו בחטא העגל: רציתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי בתוכה, רציתי להיעלם! ואני רק השבתי תודה על הכנות . ובכנות, חשבתי ששם זה יגמר, אבל זה ממש לא נגמר שם.
כל פעם שאני רואה אותך במכללה אני מקבלת מכה חזקה לחזה שמזכירה לי את הדחייה האכזרית שלך, את ההונאה (שמשכת את זה 5 חודשים – שמסתבר שהיו רק למטרות של סיפוק מיני). וכעת עברה כבר שנה ועדיין אני מרגישה ששום דבר לא השתנה מבחינת הפגיעה .
אני ממש לא מאוהבת בך יותר, אבל עדיין פגועה ממך עד כלות הנשמה. עדיין מרגישה נורא ברגע שאני רואה אותך!!! אני מאחלת לך רק דבר אחד, שגם אתה תחווה את זה ביום מן הימים. וסליחה- אני מבקשת קודם כל מעצמי, סליחה שאני קשה כ"כ עם עצמי, שכעסתי, שבכיתי, ששנאתי, ושנסתי להיות מישהי אחרת כדי שסוף סוף תתאהב בי, אני מבטיחה לעצמי שזה כבר לא יקרה לעולם.
