כואב לי הלב. אני מתגעגעת לאבא שלי. הוא חסר לי מאד. הוא היה כל כך גיבור.
הוא עמד בגבורה מול הידיעה שהוא עומד למות בלי לצרוח מזעם ותיסכול. הוא רק פחד. כל כך פחד. ראיתי את הפחד בעיניים שלו. אני גם חושבת שהוא לא הבין למה אתה עושה לו את זה.
באמת, מה כבר הוא עשה? הוא שמר מצוות, אהב אותך, למד תורה, היה אדם צנוע, לא התנשא על הבריות בשום צורה (רק פעם אחת שמעתי אותו מתלונן על הבורות של מישהו אחר).
הוא התגרש מאמא גם כדי שיוכל לשמור מצוות כמו שצריך. הוא הקריב את (היחסים עם) הבן שלו (שלא דיבר איתו יותר מעשר שנים) בשבילך. כי הוא אהב אותך ואת קיום המצוות. הוא הקריב את היחסים עם אמא שלי (שנגעלה מהזקן). הכל בשבילך. אז אני לא מבינה למה הרגת אותו באכזריות. אני פשוט לא מבינה ואני כועסת עליך מאד מאד.
זה לא הגיע לו. הוא היה אדם מוכשר מאד. משכיל מאד, רחב אופקים, צנוע, חביב על הבריות ומקרבן לתורה. כולם (חוץ מהבן היחיד שלו) אהבו והעריכו אותו. אני לא מבינה. דויד אמר: ´´ נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב…´´ אני ראיתי צדיק נעזב.
נטשת אותו לבד, על המזבח שהוא בנה בשבילך והקריב את עצמו עליו. אני לא מבינה אותך ובבקשה אל תעשה לי את אותו הדבר כי אני פשוט לא העמוד בזה. אל תעשה לי או לאף אחד מקרובי או מכרי. לנו לא יהיה אומץ לעמוד מול המוות עם עיניים פקוחות וראש צלול. חסר לך אם אתה לא מפצה אותו עכשיו.
אני מאד מקווה בשבילך שהוא יושב עכשיו עם אברהם ויצחק ויעקוב ודויד ושלמה ושמואל והנביאים שהוא העריץ ונהנה מזיו השכינה.
כי אחרת באמת אין טעם ומשמעות לשום דבר. ת.נ.צ.ב.ה.
