לאמא יקרה שלי ששוהה בבית אבות,מרותקת לכיסא גלגלים. לאמא יקרה. סליחה סליחה שאת בבית אבות ובכיסא גלגלים,נכון שזה בגלל אירוע מוחי שעברת,אך גם אני אשם,אני יודע אמא,הייתי צריך לדאוג לך יותר,הייתי צריך לטפל בך יותר,הייתי צריך לחשוב עליך יותר,הייתי צריך להיות "בן",בן אמיתי ולא סתם אגואיסט מפונק שהייתי…סליחה. סליחה שאני לא בא הרבה לבקר אותך…אני יודע שאת מחכה לי,כל יום את מחכה ומקווה שבן היחיד שלך יבוא לבקר,לתת חיבוק ונשיקה…סליחה.
סליחה שאני משקר לך כשאומר שאני עסוק נורא ובגלל זה לא יכול לבוא הרבה. אני יודע שאת מרגישה שנטשתי אותך,ששכחתי עליך,את לא אומרת לי את זה,אך אני יודע שזה מה שאת מרגישה בגלל שאני לא בא לבקר אותך…סליחה אמא…אני לא בא לא בגלל שלא אכפת לי ממך,לא בגלל שלא רוצה,אני פשוט לא יכול,לא יכול לראות אותך במצב כזה…את אומרת לי שמבינה,אך בעיניים שלך אני רואה שאת לא חושבת ככה,שאת חושבת שלא אכפת לי ממך… סליחה שאני משקר לך כשאומר שאקח אותך מבית אבות הביתה,כל פעם שאני בא אליך ואת שואלת אותי מתי כבר אני אקח אותך משם אני משקר לך ואומר שעוד מאט אקח אותך משם,אני יודע שאת רוצה הביתה,שאת רוצה להיות בבית עם המשפחה ולא בין עשרות אנשים זרים לך,אני יודע שאת מחכה ומקווה שיום אחד אני אבוא ואקח אותך משם.
הלוואי והייתי יכול לעשות את זה,אבל אין לי את האפשרות לתת לך תנאים שאת זקוקה להם…סליחה. סליחה שגדלתי כזה,לא בן אלא אכזבה,לא מגיע לי כבוד להיות בן שלך…נתת לי את הכל ולא החזרתי לך אפילו טיפה של האהבה שקבלתי ממך.תמיד הייתי בן גרוע,סליחה שגדלתי כזה… לא עובר לי יום שלא נזכר בך,לא עובר יום שלא מתגעגע אליך… סליחה שאין לי אומץ להגיד לך בפנים את האמת,את מה שאני כותב כאן…סליחה. אמא,אני אוהב אותך. סליחה
נוגע ללב כואב לשמוע..