יום הכיפורים מתקרב. כל אחד וחשבונות הנפש שלו. ואת אמא שלי, אמא יקרה לי ,יקרה… איפה את? האם אי שם ממקום היותך לא תרגישי ולו חרטה קטנה על כך שאינני איתך? איך יכול לב של אמא להכיל כל כך הרבה שנאה, כזה ריחוק , עד כי לפעמים אני אומרת ומאמינה שאני יתומה ממך… איפה את אמא, ברגעים הקשים של חיי הפנית לי עורף ודווקא כשהייתי זקוקה לך יותר מכל לא היית שם.
הרגשת כאילו אני עול על חייך, אבן ריחיים על נשמתך. הפרעתי לך לחיות, . למה ילדת אותי אמא שלי? הרי את לא ראוייה להקרא אמא, מתי נישקת אותי ? מתי חיבקת? מתי אמרת מלה טובה? כל חיי הייתי בגובה דשא קצוץ ומאמינה שזה מה שאני שווה. קראת לי ענזה, את זוכרת אמא שלי? ,ענזה כלומר עז, וכך לאורך החיים האמנתי שהמצאתי את הכיעור, רק עכשיו כשאני מביטה על תמונות הילדות אני רואה כמה יפה הייתי,אמא שלי.
כמה השפלות ,כמה כאב, התעללות. התעללות בלי מכות רק מלים שורפות וריחוק מלא קור. אני שונאת אותך אמא שלי, כל כך פגועה עד שלפעמים קשה לי לגרור את עצמי לחיים והדבר היחיד שבזכותו אני חיה למרות הכל אלה ילדיי, שלהבדיל ממני ,יש להם אמא אוהבת ללא סוף ללא תנאים, אמא שלעולם לא תשפיל ,תכאיב או תפגע.
אמא שתמיד תחבק ותנשק ותומר להם כמה הם יפים ומקסימים ,חכמים והטובים ביותר בעולם. כי להבדיל ממך אמא שלי, אני ראוייה להיות אם. אמא, הגיע הזמן שתבקשי ממני סליחה.
את צודקת אבל בשביל עצמך את סליחה לסלוח על מה שהיה עם אמא שלך