אני כל כך מצטער. כל המשפחה נהרסה. לא, זו לא אשמתי. זו אשמת אמא, אני יודע. לה לא אכפת, אבל אני לא מרגיש אשם במקומה, או משהו כזה.
אני פשוט מרגיש על כך שלא עשיתי כלום בשביל לעצור זאת, על כך שהמשכתי את המריבות ולא שמתי לב איך זה משפיע על האנשים מסביבי, ושהרסתי להם.
אני רוצה להצטער בפניי אח שלי הגדול, עדן, על כך שלפחות שלוש שנים מיררתי לו את חייו, עד למצב שהוא לא רצה להראות את פניו בבית. אני הייתי רוצה לבקש ממנו סליחה, ואני אעשה את זה, בבו הזמן.
אני מבקש סליחה מאלוהים, שבבקשה, סלח לי, כי ברצוני להרגיש טוב יותר עם עצמי, ועם אחרים.
