נפגעתי ממך. מכל האנשים בעולם, ממך באמת לא ציפיתי. כי את היחידה שידעת כמה אני פגיעה ברגע שאני נותנת את עצמי לאנשים, וידעת שנתתי לך את עצמי. ידעת כמה אהבתי אותך… אמרתי לך כל כך הרבה.
נתתי לך כל מה שיכולתי לתת… התמסרתי לך כולי, אבל את לא רצית… ולבסוף הבנתי את זה… אמרת שאת לא יודעת מה את מרגישה, ואני ברוב טיפשותי עוד העזתי לקוות שאולי תביני שאת אוהבת אותי בכל זאת… והעזתי להתנהג כאילו יש לנו סיכוי ביחד, ואת…
את לא אמרת לי שכבר מזמן אין שום סיכוי, את לא אמרת לי שאת כבר יודעת שאת לא אוהבת אותי, את לא אמרת לי שאת עם מישהי אחרת!!!!!!!! אם היית עם מישהו, ולא עם מישהי, זה היה קל יותר.
למה הולכת אותי שולל, אני עדיין לא מבינה, מה יכולתי לעשות שהגיעה לי בגידה כזאת? למה לעזאזל אני עדיין אוהבת אותך כל כך? לא יכולה לחיות בלעדייך, לא רוצה בכלל לחיות בלעדייך, עדיין מעריצה אותך ומתגעגעת אלייך עד דמעות. את מדהימה אותי בכל פעם מחדש ביופייך, את מתוקה כל כך, ואני כבר לא יודעת מה חזק יותר – האהבה או הכאב והסלידה. סלידה מהמחשבה עלייך, עם מישהי אחרת.
כן, נפגעתי ממך. והפגיעה עמוקה וצורבת כל כך שאין לי מושג איך מתגברים עליה. לא רק מהעובדה שאת עם אשה אחרת, אלא בעיקר מזה שלא סיפרת לי… איך יכולת לא לספר? עשית את הדבר האחד שלא האמנתי שתעשי. את נתעבת. את אנוכית ואגוצנטרית, ומרוכזת רק באני הקטן שלך. הרחקת אותי מעלייך בברוטאליות מרושעת כל כך, שאני לא יכולה.
לא יכולה לחזור ולהתנהג כאילו לא קרה דבר. אני שותקת. אבל את יודעת ואני יודעת ששום דבר לא נשכח הפעם, ושתינו יודעות שהשתיקה שלי אומרת הכל. אבל אני חייבת לומר לך שאני לא יותר טובה ממך. את הלקח שלי לא למדתי.
כי למרות שהתנהגת אליי באכזריות כזאת, עדיין הייתי לוקחת אותך חזרה לו יכולתי.
