השבוע חיבקתי בפעם הראשונה את הקטנה שבי , את הילדה הסופרת שכותבת כל יום סיפורים שונים שכולם מסביב אומרים לה כשתהייה גדולה את סופרת מפורסמת .
שכחתי מהקטנה הזו , שחלמה להוציא ספרים אפילו שכחתי איך לכתוב , כי ויתרתי אז על החלום הגדול והשבוע גילתי כמה זה חסר כמה געגוע עצום יש לי לכתיבה , כמה הקטנה מאוכזבת מהגדולה שהיא לא כותבת .
השבוע גם הבנתי מאיפה נובע הפחד הגדול מאנטמיות למה אני כל כך מפחדת מרופאים וגברים .
כן כילדה קשרו אותי ועשו בי הכל מגיל 4 עד גיל 8 ואכשהו היום אני יכולה לומר לדעת ולהרגיש שאני אוהבת את הקטנה הזאות שלמרות כל מה שעבר עליה היא כתבה וחלמה ועשתה ונלחמה לראות את הטוב שבאדם ונתנה ועזרה לאחרים והעצימה וטיפלה באחרים . כקטנה ההייתי שם עבור כולם .
הופתעתי השבוע איך השמעתי את כל הקלטת הטיפול לגבר לגבר שלי . יכולתי להשמיע את החולשה את הקטנה את המכואבים את הכאב העצום שיצא החוצה את החוסר הבנה למה שקרה .
והוא היה שם כדי לחבק כדי להקשיב כדי לאהוב ובפעם הראשונה הבנתי שאני לא מפחדת , שאני לא חושדת שבעוד רגע יפגעו בי בפעם הראשונה הבנתי שאני יכולה להביט לו בעניים לעשות אהבה ולהתמסר להנאה לריגוש להתמסר לרגש .
אני לא יודעת מה יהייה איתנו עדיין מידי פעם פוחדת להפגע או לפגוע אבל הפעם אני חושבת להתמסר לרגעים שלנו ופשוט לאהוב ולהיות נאהבת .
זו אולי הפעם הראשונה שאני אוהבת את עצמי כן אני לא מתביישת להודות אני אוהבת את הקטנה הזו שלמרות הכל ידעה לאהוב ולהיות נאהבת למרות השתיקה החונקת .
כן זו אהבה אמיתית .
וכן אני מבינה את הבחירות שלה את הצורך העז שלה לברוח מאהבה
