יושב לי בעבודה עם דמעות בעיניי ולא יודע אם הם משימחה או מעצבות.הסיפור שלי הוא כזה.זאת תקופה ארוכה שאני לוקח את האחיינית והאחיין של אישתי אלי לפעמים.
אנחנו עושים כזה כייף חיים,רואים סרט,משחקים,אוכלים וזה גורם לי לחזור לילדות שלי ,ולילדות כל כך עצובה שהייתה לי.לא הייתי ילד שמח אבל גם לא עצוב.זה ממלא לי את החיים בהמון שימחה.
בלי לפגוע באחיין אני מאד ניקשרתי לילדה הזאת.היא מיוחדת כל כך וכזאת חכמה.שאני מיסתכל עליה בא לי לאכול אותה מרוב שהיא מתוקה.מאותו היום שלקחתי אותם אני רוצה להיות איתם עוד ועוד ולא מפריע לי בכלל. אתמול ניפרדתי מהם ומאז אני לא מצליח לחשוב טוב.
אני חושב על הילדה כאילו היא הבת שלי ואני מחכה שכבר ניפגש שוב. אני יודע שזה מוזר כל מה שאני אומר אבל אני פשוט אוהב אותה מאד.אני נותן ומעניק לה כאילו זאת הבת שלי ואני מאחל לעצמי ילדה כזאת.
הכאב שנישאר לי בלב כל פעם שאני ניפרד מימנה הורג אותי . אני ואישתי מתחילים בתהליך של הפריות והיום אנחנו בשלב מתקדם של התהליך .מצד אחד אני שמח ומצד שני..לא יודע החיוך לא עולה לי על הפנים.
יש בי את הפחד של להביא ילד לעולם.איזה אבא אני יהיה?
איך אני יסתדר עם כל העומס?
אני גם חושב מה יהיה עם הילדה הזאת שיהיה לי ילד משל עצמי.אני לא רוצה להפסיק לתת לה תשומת לב.
היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי כרגע וככה אני רוצה שזה ישאר.משהו שצריך לדעת וזה שההורים שלה לא שומעים ולא יכולים לדבר אז תבין אותי אלוקים למה אני מרגיש צורך להיות שם איתם ויותר איתה.
הם ילדים כל כך מקסימים ועצוב לי שאני היום לא יראה אותם.אני כבר מחכה שניפגש שוב ואני מתחנן אליך שתגרום לי להבין למה אני מרגיש ככה כלפיי כל המצב.
יש בי משהו לא בסדר?אני מתנהג מוזר?פעם חשבתי על כסף והרבה כסף אבל היום אני רק רוצה להיות איתה ולהעניק לה בלי הפסקה,כי היא ילדה שיודעת להעניק בחזרה.אני מקבל בכל הזדמנות המון נשיקות וחיבוקים מימנה וכמה שזה כייף. מקווה שמשהו יתחיל להישתנות אצלי בחיים.
תודה שהקשבת לי.
כתבו מכתב לאלוהים
אתר סליחה מזמין אתכם לשלוח פקס לכותל המערבי
צוות אתר סליחה מדפיס את המכתב ומניח אותו בין אבני הכותל.
