אני יודעת שזאת אני שלא הייתי בסדר, כל השנה.
אבל את צריכה להבין שזאת לא אני שיצרה את כל הבלגן, זו גם לא את, זאת היא…
את יודעת שבהתחלה, כשסלחת לי אני בכיתי מהתרגשות? אני זוכרת את אותו היום, המורה לספורט ניסתה לגשר בינינו ואני הייתי בטוחה שזה לא ילך לה ופתאום את הסכמת לחזור לעשות ביחד את הפרויקט וביחד עם הסכמתך לפרויקט באה ההסכמה ל´ביחד´ הכללי שלנו, אני שמחתי כל כך, רצתי לשרותים ובכיתי במשך שיעור שלם, דמעות של אושר- כל כך שמחתי! אבל גיליתי כעבור כמה ימים שזה היה מקרה חד פעמי.
יצאתי מהספריה ואת והפמליה שלך הגעתן והתחלתן לצעוק עלי ולהשפיל אותי, אני ניסיתי להחזיר אך נכשלתי. הרגשתי נורא עם עצמי.
מאז אותו היום שבו השפלתן אותי, לא חזרנו להיות חברות ואפילו לא מכרות. אה, ובקשר לפרויקט בספורט, את כל כך כעסת על כך שהכרתי חברה חדשה, אז הכרזת על פיצול כוחות ולקחת את כל הריקוד איתך.
לפני שנה ניסיתי להיפגש איתך, אני מודה, התגעגעתי, וכשכתבתי את המילה ´היי´, נזכרתי בפעם שצחקת על חברה שלך מכיתה ג´ שרוצה להפגש איתך.
פחדתי שתעשי זאת גם לי- שתשלחי לי את הנודעות המעליבות ששלחת לה, אבל את בחרת פשוט לסנן. אני שונאת אותך.
הסיבה היחידה לאהבתי אלייך היא הגעגועים… סליחה על כל שנות הסבל, באמת, סליחה! מצפה לשמוע ממך התנצלות וגעגועים, אוהבת.
