שנגמרות לי המילים , רק היד כותבת מעצמה ואין לי מושג מה היא מקלידה העניים כבר נעצמות רוצות פשוט חיבוק אמיתי רוצות לשכוח שיש באנשים גם חלקים רקובים רוצה לחזור לילדות לשחק ולצחוק להשפריץ מים ולשחות להביט בתמימות לאהוב בתמימות ולצחוק
כי הכל פשוט מצחיק רוצה לעצום עניים ופשוט לשכוח מכל מה שקורה רוצה לעזוב שם כי הכל שם פשוט מזכיר את הכאב שבלב רוצה לסלוח רוצה לשכוח רוצה לנגב את הדמעות ופשוט לחייך אך לא באמת מסוגלת לא נאורה ולא קדושה פשוט יודעת שהכאב הוא עמוק בפנים ולא נשאר מקום נקי ,,, לא כועסת עליו פשוט פגועה אולי גם מבינה שהחיים הפכו אותו לכזה ,,,
זה לא באמת מפתיע תמיד הוא פעל כמו במלחמה מאז שהיה ילד נלחם נלחמ בשניים רק חשבה שבין לוחמים יש אמון ידעה שיעשה זאות לאחרים לא חשבה שיכאיב גם לה רואה את המבט שלו המתבייש רואה את רגשות המצפון רואה והפעם לא מוכנה לחמול אלוואי ויכלה פשוט לא מסוגלת הפעם הכאב גדול מידי בשביל להבין אחרים .
רואה אותו מנסה להצתדק משחק אותה גיבור משחק אותה דואג מתקשר לשאול איפה היא כל יום כאילו זה אבא רק חבל שקודם לא נהג ביושר …
היא כואבת אחרים אומרים לה תלחמי אך היא יודעת שמלחמות מהסוג הזה היא לא תבחר כי זה ימשך שנים היא תנצח ויחד עם המלחמה היא תעלם מעצמה .. וזה המקום היחיד שנשאר לה באמת ועל זה היא רוצה לשמור הרי הדמעות והכאב יעלמו בקרוב ובמלחמה היא תנציח את הכאב והדמעות …
רק בבקשה שיפסיק לשחק אותה צדיק הדור את זה כבר קשה לה לראות יש רגעים שניות קלות שהיא רוצה לנקום היא כנראה כואבת מידי עד שיצר הנקמנות פורץ החוצה ושוב היא מזכירה לעצמה שיש פה שיעור שכרגע קשה להבין היא בטח תבין אותו בהמשך היא לא רוצה להבין כלום היא רוצה פשוט להפסיק לכאוב …
בשביל עצמה די אין לה מקום לכאב היא לא רוצה להרגיש פשוט רגישה מידי עבור החיים האלה
