לא רוצה לבקש ממך סליחה. היית הגורם שהשניא עלי את הלימודים יותר מכל.
ההשפלות שלך, זוכרת אז כשאבי נפטר ולקחת אותי מול הכיתה ואמרת ´´אבא של א´ נפטרה – כולם צריכים עכשיו להיות נחמדים אליה
לא חשבת לשאול אם אני מסתדרת, לא איך אני מרגישה. נאדה. המשכת להשפיל, להעדיף את התלמידים שידעו איך להתחנף אלייך, לשתוק גם כששנה שלמה החרימו אותי ועוד ילדה מהכיתה.
נתת לי אחלה שיעור לחיים – לימדת אותי איך בן-אדם לא מתנהג.
כשירדתי בלימודים רצית שיעבירו אותי לחינוך המיוחד. כשנשלחתי למבדקים וגילו שאני מחוננת – שתקת והמשכת להעליב. וכן, כן, אני יודעת שהיו לך חיים קשים ושהיה לך כנראה קל להוציא הכל על ילדה קטנה ותמימה.
אני בהחלט מקווה שמה שזרעת – גם קצרת. לא סולחת, אפילו לא היום.
אבל רציתי שתדעי שלקחתי את השיעור שלימדת אותי, ולמדתי לשרוד ולצמוח לסמוך על עצמי. ואולי על זה אני בכלל צריכה להודות לך וכן לסלוח?? שלך לא בהוקרה,
אלף
לאלף
עצוב לקרוא את מכתבך ורציתי רק להגיד לך שמכל דבר לומדים וקיבלת שיעור טוב לחיים
מה שהמורה הזו עשתה לך אין הצדקה ואני בטוחה שאם היא הגיעה למצב כזה בטח הייתה לה ילדות קשה או משהו בעברה שהיא לא הצליחה להתמודד איתו ועצוב שהוציאה עלייך.
מקווה שהמשכת הלאה ושזה לא יפריע לך בחיים
עינת