זה לא מכתב פרידה אחרון..ובכל זאת….. ידעתי הרבה בגידות בחיי, אבל שלך הייתה הקטלנית מכולן, היא נעשתה לאט לאט לאורך שנים ואני בתמימותי אפילו לא חשדתי בה, אבל היא כניראה הייתה למטה ולאט לאט זחלה והרימה ראש ובזמן שהייתי שקועה עד צוואר בנאמנות הבלתי מתפשרת שלי בחיפוי/בהגנה בשמירה בלהחזיק את הלפיד איך שהוא על הגחלת בזמן הזה ננטשתי ולא עלה על דעתי ולוא לשבריר שיש אופציה כזו שאחד מיתוך השניים שאמורים להיות אחד יכול להיות לא מחויב, יכול להיות במימד ובמחשבה ובפינטוזים במקום אחר .
כן ידעתי..אלא שתמיד זה היה אצל השכן או מעל דפי העיתון. האמון הכל כך טוטאלי לא העלה בדעתו שיכולה לבוא בגידה (באספקט הרחב יותר) בביחד. שכל המקום הנוכח לא ממש רלוונטי עבורו.
שבזמן שכל האנרגיה שלי הלכה על להגן על מה שהיה ולנסות לא רק לשמר אלא אף ליצור מצבים חדשים יכול הצד שכנגד (כמה נכונה לעיתים המילה עם כפל המשמעויות שבה) לא להשתתף במשחק.
והכאב הגדול והצריבה הקשה הייתה והופיעה רק ברגע של פרספקטיבה לאחור ולראות שהכל היה ל ש ו ו א !! צלקות מהסוג הזה תחושה של ניבגדות נטישה התעלמות ואף בגידה (כן אני יודעת גם כזו הייתה עוד בטרם…) כל אלא ועוד..
לא נישכחות וחולפות עם מילים יפות של רוחניות, השתתפות בטעם פרווה …מטובלת בחוסר איכפתיות מעליבה.
לא זה לא יכול להעלם כך רק מישום שישנה הבנה מדוע הגעתי הלום, השאלות המהותיות כבר נישאלו אין ספור פעמים, הניסיון להבין ולעקוב אחרי המהלכים גם הם עברו התבוננות אין קץ והכלללללללל כוסה במין פוך אוטם משהו..
ובכול זאת חי וקיים שם למטה , כן היה שיחרור, היתה עבודה, הייתה התפקחות,הייתה אכזבה, ישנו עדיין טעם של כישלון ואולי אף החמצה.
אבל הכל הכול מתחת לשמיכת הפוך ועכשיו כשאין עוד מוצא, מוצאת את העוז והאומץ להגיד את כל מה שבאמת יש וישב שם מעל פני ה ´´אצלי הכל בסדר´´ ומיכול מיכול הדברים העז והנוקב ביותר היא העמידה בפני האמת הכמעט בלתי ניתפסת שדווקא אתה ברוטוס…דווקא המקום שהייה בתפיסה שלי מקום הכי יציב של נאמנות הוא הוא שבעט את בעיטת סיום המישחק.
כן המישחק היסתיים..- מיסתיים לו בקצב של הזמן האוזל. ואתה יודע לא לעולם חוסן שזה יכול בהחלט להיות חרב פפיות הדברים בנינו לא סגורים, גם אם ניסגרו פורמאלית.
הדברים האמיתיים עדיין רוחשים שם למטה אני יודעת ואתה יודע והמילים או חסרונם. .התיקשורת או אי התיקשורת, המבטים ..המגעים שהיו וכ-שהיו..היו לתפארת וגם אילו שלא. הכול מדבר בשפה משלו גם אם תנסה להגביל או להגדיר אותם הם עדיין שם . לא מוגדרים..לא סופיים.
לא ממומשים עד תום אולי כבר לא. אבל הם עדיין נימצאים שם ושמיכת הפוך רובצת מעליהם ומכסנ בחצי טפח ומגלה טפחיים , בעיקר את אלה שלא נאמרים או לא יוצאים מריבצים בגלל הפחד בגלל הכאב ובגלל הפחד מ..הכאב.
וזה כואב כמו גהנום .והגהנום עם שמיכת הפוך שלו עוטפים כעת באופן הכי ממשי את גופי. אני יודעת שאעשה הכול לא לאפשר לשמיכת הפוך הזו לקחת אותי ולוא ביגלל 2 ילדיי שאין לי ספק כי זו אם תבוא תביא איתה מכה קשה ולהם היה דיי והותר . אז אני מצידי אלחם.
אבל אפילו בזמן כתיבת מילים אילו הכאב ברגל צועק את זעקתי. אני יודעת יכול להיות אחרת,! אבל לאורך השנים שאנחנו חיים בניפרד כל אחד מאיתנו עשה בדק בית, אולי יש שלבים או זמנים של אופוריה , התנסויות חדשות ריגושים כאלו ואחרים ואנחנו כבר בני שישים…..זה לא נימשך והערך החשוב שלביחד התנפץ לי לרסיסיי רסיסים בפנים.
הנכות שלי היא לא פיזית היא ריגשית השארתה אותי שוטטת ומוטשת עם צריבה עמוקה של חוסר אימון מוחלט כי אחרייך ואחרי האמון שנתתי כבר לא אוכל לתת שום חלק ממני או מליבי לאיש בעולם.. אז טוב שיש לי את 2 ילדי האור שזכיתי להביא ולטפח בעולם בסיבוב הזה. דע לך אין כמוהם אין בעולם. אז שמור עליהם מיכול מישמר גם אם זה יעלה בוויתורים כאלו או אחרים כי דע לך ש אחריי..רק הם יהיו שם בשבילך.
הם אוהבים ודואגים לך כמו שאף אחת אחרת לעולם לא תעשה ,אז שלא יסנוורו אותך כמה זיונים מקווה בשבילך ובעיקר בשביל הילדים שתבחר אחת שלפחות תהייה נאמנה/מפרגנת ודואגת באמת ובתמים ללא משוא פנים וללא שיכולים, שתדע לישמור על מישפחתינו הקטנה והאיכותית והמיוחדת ושלא יווצר מצב של וויתורים נתוקים והתפשרויות על חשבון הילדים כי זה כל מה שיש להם ´´אתה ´´
כפי שאלכסנדר פן המשורר המהולל והגאון היטיב לכתוב בשירו ´´הוידוי´´ כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת אבל עד לי האל החורץ גורלות אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת רק אותה אהבה עניה וסוררת…. כך חייתי 28 שנה עם המון אמונה שאין לי אח וריע ואוהב מלבדך .
ואני בשבילך כמו לחם ומים וכך גם אתה עבורי , אתה חושב שאתה מיטיב להסתיר , להפנים ולהסוות אבל אני קוראת אותך יותר שקוף משקוף יודעת את הניואנסים שמובילים אותך בלילות בימים ובמחשכים יועדת מה עוטף אותך וממה אתה ניבהל ,יודעת את הטעמים והריחות.. יודעת מה בחלומות שלך ויודעת ליקרוא את העתיד.
כמו לך גם לי יש המון אופציות אבל אצלי הזמן מיצטמצם ואני עוד לא ממש מפוקסת כעת בין הבחירה עם זה שבארץ או זה שבאוסטרליה ואולי אף אחד..אבל רוצה ליסגור את הקארמה שלי הכי טוב שאני חושבת שצריך.
אז ראשית זה לבקש סליחה ויש על מה…..אבל גם רוצה ליסגור את זה בטוב…אחרת..אם תסרב אדע שאני את המחצית שלי עשיתי או ניסיתי וכשאגיע לאן שאגיע ואצטרך להתבונן למטה ולהגיד פה ניסיתי…פה פישלתי…אז כעת מנסה למזער נזקים להיות הרבה יותר מודעת/סולחת/אוהבת/ומפייסת שאדע בוודאות שאני את הכי טוב שלי עשיתי פה על כדור הארץ במחזור הלא פשוט הזה.
אני רואה את הדרך מאוד ברור ולכן גם יודעת מה אני נידרשת .זה מבקש המון כוח ותעצומות נפש להגיד…לרצות ולשנות ואני מרגישה שמאותתים לי והזמן השאול שאיש כמובן לא יודע אבל מרגישה שחייבת.
מוותרת על ה פ ח ד מוותרת על ה א ג ו עושה רק מה שמרגיש שצריך ועם העזרה מלמעלה מאמינה שכשיגיע היום לא אצטער ואגיד חבל ש…………….!. אני לא מצפה למכתב תגובה , אני כותבת כי אני צריכה, מניחה שיהיו עוד כמה במשך הזמן כשארגיש.
היו פעמים שמחשבות רדפו אותי אחרי שאני חשתי בדבר לפני שהרופאים אמרו משהו בעיניין ועלתה לי מחשבה שמא בזמן שנותר נשמר איזה סוג של זוגיות או קשר יותר הדוק ומשפחתי לתת לילדים זמן של נחת וזיכרון שיעמוד להם לימים אחרים..והאמת אולי גם אנחנו עם בגרותינו נשכיל לבחור גם ממקום של רגש וגם ממקום של אחריות לא חייב בתגובה . אבל אם תבחר אשמח . .
