מגילת איכה היא המגילה שמספרת את סיפורו של החורבן שמדי שנה בליל תשעה באב קוראים בבית הכנסת "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה…'
מגילת איכה היא קובץ של חמש קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים, בית המקדש הראשון והגליית תושביה, ונכנסו בהמשך לתנ"ך
מגילת איכה מתארתאת זוועות חורבן יהודה וירושלים והפכה לסמל על כל צרה שמגיעה.
המגילה מחולקת לחמש קינות.הקינה הראשונה, השנייה והרביעית דומות זו לזו באופיין ובמבניהן. כולן פותחות במילת הקינה "איכה", וכולן מונות 22 פסוקים, כאשר הם מסודרים בסדר אלפביתי.
הקינה השלישית מונה גם היא פסוקים בסדר אלפביתי, אולם היא שונה מיתר הקינות בכך שהיא מונה 66 פסוקים, 3 פסוקים לכל אות. בנוסף בקינה זו אין מוזכר מפורשות חורבן יהודה או ירושלים.
הקינה החמישית מכילה גם היא מקבץ של 22 פסוקים, אולם ללא כל סידור אלפביתי.
להשריש בלב ישראל את האמונה והתקווה – מגילת איכה בתשעה באב?
בכל שנה קוראים את המגילה בתשעה באב, כדי שלא ניפול ליאוש, וכדי להשריש בלב ישראל את האמונה והתקווה.
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם–הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת–הָיְתָה, לָמַס. (ב) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. (ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה–הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים. (ד) דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד–כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ. (ה) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר. (ו) וַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף. (ז) זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ–כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ–רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. (ח) חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. (ט) טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. (י) יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ: כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ–אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ. (יא) כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מחמודיהם (מַחֲמַדֵּיהֶם) בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ; רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. (יב) לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי: אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה, בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. (יג) מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר–נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה. (יד) נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ, יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי–הִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי, בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם. (טו) סִלָּה כָל-אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי, לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה. (טז) עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב. (יז) פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ–צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם. (יח) צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי; שִׁמְעוּ-נָא כָל-עמים (הָעַמִּים), וּרְאוּ מַכְאֹבִי–בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. (יט) קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ: כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ, וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם. (כ) רְאֵה יְהוָה כִּי-צַר-לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ–נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי; מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת. (כא) שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי–כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמֹנִי. (כב) תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי: כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי. "
