יהודית רביץ פרצה לתודעת הקהל עם השיר "סליחות" אותו כתבה המשוררת לאה גולדברג ז"ל והלחין עודד לרר.
השיר בוצע לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון 1977 (תשל"ז),אבל הוא כולל רק את החלק הראשון מתוך ארבעה בתים שכתבה לאה גולדברג בשנת 1938, כשהייתה בת 27
לפי הביוגרפיה שלה, השיר פורסם לראשונה ב-1939, בקובץ השירים השני שפרסמה גולדברג, "שיבולת ירוקת העין" שם פגש לראשונה מלחין השיר עודד לרר את "סליחות" .
לרר השמיע לידידו הוותיק שייקה לוי מהגשש החיוור וזה המליץ לו לשלוח אותו לפסטיבל הזמר. לוי גם התנדב לבצע את השיר בסקיצה שנשלחה לוועדת הפסטיבל.
השיר התקבל על ידי ועדת הפסטיבל לאחר היסוסים רבים, בטענה שהשיר לא כל כך טוב, ניסה לרר למצוא לשיר מבצע.
יהודית רביץ הראשונה שהסכימה
הראשונה שקיבלה פנייה הייתה חוה אלברשטיין שבאותה תקופה נמנעה מלהשתתף בפסטיבלים ודחתה את כל השירים שהוצע לה לבצע במסגרתם, לאחר מכן הוצע השיר ללהקת "הכל עובר חביבי" ולסולנית הלהקה שלומית אהרון אך גם היא סירבה.
בשלב זה פנה חנוך חסון מפיק הפסטיבל שמספר: "פגשתי את דובי לנץ מגלי צה"ל, אמרתי לו שיש שיר שאף אחד לא רוצה לשיר אותו, והוא סיפר לי על יהודית רביץ, שבדיוק השתחררה מלהקה צבאית. הזמנתי אותה לאודיציה במשרד שלי, והיא עשתה לי צמרמורת". עודד לרר מספר ששמע על רביץ ממקור אחר.
"אחרי שאף זמרת מוכרת לא רצתה את השיר, החלטתי לנסוע לדליה גוטמן שהייתה מפיקה בקול ישראל והמליצה לי בזמנו לקחת את יזהר כהן ל'שיר כלולות'. שייקה ואני נסענו אליה, והיא מיד אמרה: 'יש זמרת אחת מלהקה צבאית, יהודית רביץ'. שייקה אמר: 'אני אביא אותה ונדבר איתה,
יהודית רביץ באותה תקופה גרה בדירה שכורה בת"א בלי טלפון, הופתעה לגלות על סף דלת ביתה את שייקה לוי מהגשש החיוור. על המפגש עם רביץ מתאר לרר כך:
היא הייתה ילדה בת 20, באה עם הגיטרה, ואני הסתכלתי על הפרופיל שלה וחשבתי, איזה פרופיל! איזה תלתלים! כמו בציורים יווניים על כדים! אמרתי לעצמי: זה מספיק לי, כל הדרך מתל אביב למגשימים שייקה לוי אמר לרביץ: 'זאת הזדמנות חייך. את לא תשכחי את הרגע הזה שאני לוקח אותך'. יהודית רביץ מספרת שהיו לה הסתייגויות מהשיר, כי הוא נשמע לה "רוסי מדי" והיא הסכימה לבצע אותו בעיקר משום שהגשש המפורסם חזר ואמר לה:
"את תודי לי על זה כל החיים", יום לפני הופעתה בפסטיבל הזמר הוצגה יהודית רביץ בעיתון "ידיעות אחרונות" כזמרת בת 20 מבאר שבע, בוגרת צוות הווי הנדסה וחברה בלהקת ששת" השיר עצמו הוצג בעיתון תחת הכותרת "באת אליי" וזה עדות לכך שעד הרגע האחרון הייתה התלבטות לגבי שמו של השיר.
על מי כתבה לאה גולדברג את השיר
לאחר הצלחת השיר היו הרבה השערות על מי כתבה לאה גולדברג את השיר, היו שזיהו בו הדים לפרשת אהבתה של המשוררת לסטודנט הודי שלמד איתה בגרמניה, עוד השערה הוא שהשיר נכתב על מערכת היחסים שהייתה ללאה גולדברג עם המאייר אריה לבנון שעבד איתה במערכת 'דבר לילידים' בו הייתה מאוהבת, אך הוא נאלץ להסביר לה שיחסיהם הגיעו לדרך ללא מוצא.
אפשרי גם לפרש את השיר כחוויה אירוטית של איחוד הגוף והנפש המתוארת בחושי הראיה: "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף וריח ילדות ריח דבק ואורן הוא ניחוח לילו של הגוף".
הסליחה – "תנני ללכת תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה, הסליחה"
איחוד זה אינו מושלם והוא מסתיים כמעט בתחינה "תנני ללכת תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה" בקשת הסליחה הזאת היא אולי על הפרידה וסיום הקשרים הרומנטיים של לאה גולדברג שבו היא מבקשת לסלוח ולהיפטר מרגשי האשם המעיקים עליה, כל אהבותיה של גולדברג רובם לא התממשו, כשכל פעם הייתה מתאהבת בגברים לא מושגים או שהייתה במערכות יחסים שכשלו תוך זמן קצר.
ואולי השיר נכתב על אבא?
השערה נוספת טוענת שהשיר נכתב על אביה של גולדברג שאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש בליטא ומשום כך נבצר ממנו לעלות איתה ועם אמה לארץ ישראל.
הוא נשאר כלוא בליטא ולאחר מספר שנים כשפרצה מלחמת העולם השניה , הוא נספה בשואה.
גולדברג ואמה הגיעו לישראל בשנת 1935, אחרי שלאה סיימה את לימודיה בגרמניה זכתה בתואר דוקטור ולימדה שנה אחת בליטא.
הן גרו, תמיד ביחד בתל אביב בשואה מה שהעיק על המשוררת ורדף אותה בחלומותייה.
כל התהיות האלו, נשארו כחידות ולא פתורות עד היום.
גולדברג ידעה להסתיר מקוראיה ומבקריה את מכאובי חייה לעיתים היא נתנה להם ביטוי מרוכך בשירים שכתבה.
רגש האשמה הוא הרגש הדומיננטי בחיי כל אדם
באחד המאמרים שלה שפורסם בשנת 1958, כתבה המשוררת שרגש האשמה הוא הרגש הדומיננטי בחיי כל אדם, ואל מי מופנית בקשת הסליחה בשיר שכתבה לעולם לא נדע.
לאה גולדברג נפטרה בשנת 1970 7 שנים לפני שהשיר בוצע לראשונה והפך ללהיט שזכה לחיי נצח במוזיקה הישראלית.
מאת: דני אדלסון, מנהל קהילת אתם זוכרים את השירים ושדרן רדיו
