04 מרץ 2000
17:09 מכתב לאמא
"כן, אני נשאר בבית. לא, אין לי תוכניות מיוחדות, יש לי קצת לימודים ואולי ארוחת ערב אצל חברים ביום שישי בערב. לא יודע, אולי עוד שבוע, שבועיים, אחרי הכל הייתי בבית לפני שבוע, בסוף עוד ימאס לך לראות אותי, את לא חושבת?" ניתקתי את הפלאפון, מונה הזמן הראה חמש דקות ועשר שניות, חמש דקות ועשר שניות של סבל, חמש דקות ועשר שניות יותר מידי.
כן אמא, חמש דקות ועשר שניות מיותרות של שיחה אתך, לא באשמתי, באשמתך. לא, אל תגידי שוב שאני תמיד מאשים אותך, אל תגידי שוב שאם הייתה לי אמא אחרת אז הכל היה נראה אחרת, זה לא העניין בכלל. חשבת פעם למה אני אומר את זה כל פעם? חשבת על זה?
לימדת אותנו לא לשקר
זוכרת שתמיד לימדת אותנו לא לשקר? זוכרת שפעם, שהייתי בן 6 או 7, אני לא ממש זוכר, שיקרתי לך שלא הספיק לי הכסף לקניות ששלחת אותי לעשות. וודאי שלא הספיק הכסף, הכנסתי משהו נוסף לרשימה ואני האשמתי את המוכר שטעה בחשבון.
זוכרת? זוכרת כמה כעסת עלי? כמה פלפל שחור הכנסת לי לפה וצעקת עלי שאני לא אעז לשקר יותר. שלושה ימים לא יכולתי להסתכל לך בעיניים, אבל אחר כך זה עבר, את היית מפויסת, כמו תמיד. מאז, בכל פעם ששיקרתי לך, הרגשתי מן תחושה מוזרה כזו, אבל לא הייתה לי ברירה.
זוכרת לפני שנתיים שנמאס לי לשקר לך שוב? לא יכלתי לעמוד בזה יותר משלושה שבועות וחשפתי את הכל, כי חשבתי שאני מספיק גדול, מספיק חכם, מספיק יודע כדי לעמוד מולך ולהגיד: לא עוד שקרים, הנה אני! ללא מסיכות. הנה לך האמת שלי! והפעם, לראשונה בהיסטוריה העדפת את השקר.
איך זה יתכן?!? עשרים ושלוש שנים של חינוך לאמת, עשרים ושלוש שנים של ניסיונות שלך ללמד אותי ואת שאר האחים שלי שלא משנה מה, הבית תמיד נשאר בית. תמיד אמרת שדווקא החברים האלה, שאני מתהדר בהם כל הזמן, הם משענת הקנה הרצוץ, איפה כל זה היום?!?
זוכרת איך שלחת אותי למישהו שיסדר את הכל? חשבת שזה יצליח, אהה? ביקשת ממני לשקר לך, לשקר לעצמי, אפילו היית מוכנה לשלם בשביל לשמוע את השקר, שוב ושוב. והתחושה המוזרה הזו שהחזירה אותי למה שקרה עם המכולת. אבל למרות זאת, הסכמתי לשקר לך, שיקרנו זה לזו, עד שנשברתי וחזרתי לאמת, שלי.
זוכרת שהבאתי אותה הביתה, חייכתי אליך ואמרתי לך: "תכירי, זאת גלית, ה-חברה שלי…"? זוכרת? חצי שנה לא שאלת דבר. חצי שנה רק רציתי לראות את הכל בסדר והפרצוף המזויף שלך שמח, כמעט וקרנת מאושר וחשבת: הכל בסדר, אפשר לחזור לשקר. אבל לא.
הפער בינינו הלך וגדל
מאז, אמא, הפער בינינו הלך וגדל. ושוב אני משקר לך כבר כל כך הרבה זמן וזה השקר הכי גדול ששיקרתי לך מעולם. לא הדוד במכולת, לא המורה בבית הספר שקיבלה בחזרה את המבחן בתורה חתום בחתימה מזויפת של אבא, דבר לא ישווה לשקר ההולך וגדל הזה ואני שונא את זה!
אמא. אני אמשיך לשקר לך ולהגיד שהכל בסדר. אני אמשיך לשקר לך ולהגיד לך שאני בבית לומד ואין לי זמן לשום דבר חוץ מלימודים ולהגיד לך שתעזבי אותי בשקט. אני אמשיך ללבוש חיוך צבוע כשאני בא לבקר ולשדר שקט ושלוה כשאני נמצא במקום שהיה, פעם מזמן, הבית שלי.
אמא, אני לא מבין: איך את יכולה לבקש ממני לשקר לך? איך את יכולה להרוס שנים של חינוך לאמת ולבקש ממני לשקר לך, לשקר לעצמי, לכולם? איך יתכן שאת מעדיפה לראות את המסכה הזו שאני עוטה פעם בשלושה שבועות בערך ולא לראות אותי, את הבן שלך, כמו שאני, מחוייך באמת, עליז כמו שמעולם לא הייתי ולך, אמא, אין כל חלק בזה, את רק יכולה לנחש, לא יותר מזה.
ואת יודעת מה העונש שלך, אמא? את תמשיכי להסתובב בבית, כמו אריה עצבני בכלוב של גן החיות, תמשיכי לשאול את עצמך מה אני עושה עכשיו? מה עשיתי אתמול? האם זה שלא עניתי לפלאפון זה אומר ש…? כן אמא, זה העונש שלך. לדעתי, זה העונש הנורא מכל. אבדת את הגבול הברור בין האמת לשקר וכך גם איבדת אותי, הבן שלך. לא תוכלי עוד להבחין בין המציאות לדמיון. אבל, זה גם העונש שלי.
אמא. זה רק עניין של זמן. אני לא חושב שעוד הרבה זמן אני אוכל להמשיך לשקר לך, או לחלופין את לא תוכלי להלך מצד לצד, ברדיפה אחר מחשבות מרחיקות לכת. השבירה תגיע, שלי או שלך ואז, זה יפסק, אחת ולתמיד.
אמא, רק תדעי לך דבר אחד: לא תוכלי עוד לשנות, לא תוכלי עוד להוליך אותי בדרך שאת חושבת שהיא הדרך הנכונה. או שתלמדי ללכת איתי, או שתאבדי אותי, לגמרי ותהפכי לגרסה מוזרה, טראגית, של אם שכולה ואני אהפוך ליתום. השבירה, תוביל להפיכת השקר לאמת, לזיכרון עמום, זיכרון שלא ברור אם היה או לא היה, אם פרי הדמיון הוא או פצע כואב שמסרב להירפא.
אמא, אני עומד מעל מצבת השיש, עליה חרוטות אותיות שמך. דממת השיש מסביב מגבירה את הבכי שלך. ואכן, נשמתך צרורה בצרור החיים, אך אילו חיים אלו? חיי השקר שניסית לבנות או חיי האמת, שלי?
