מכתב פיוס ארבעים שנה כמעט אני בלעדייך אבל זה כאילו קרה היום. הלכנו אחרי ארונך המומים מכאב, נטושים, בוכים, תומכים זה בזה, מנסים לתפוס ולהבין שזה לתמיד. פרידה, פרידה אמיתית. לא תמיד חיינו בשלום, לא תמיד חשבתי עלייך רק טובות, לא תמיד זרמו חיינו על מי מנוחות. היו אפילו זמנים קשים שבהם הטחתי בך דברים ומילים של בת בגיל ההתבגרות. התווכחתי, שנאתי, כעסתי, אך בבוא רגע ההתפכחות לא היית, הלכת. חיים שלמים בלעדייך, אמא.
לא היה עם מי להתפייס אפילו כשרציתי. לו יכולנו להסביר זו לזו ולהתנצל זו בפני זו. נשארתי ככה סתם, ללא כתף תומכת, ללא עזרה ובלי להגיד את המילה אמא כמעט ארבעים שנה. לא הייתי ילדה כשהלכת, אבל הייתי לפני הכול: לפני גמר לימודי, לפני היותי עצמאית ומרוויחה את לחמי בזכות עצמי, לפני נישואי ולפני הולדת ילדי.
אלו צמתים בחיים שבהם יש הזדמנות להתפכח, להתפייס ולהמשיך ביחד. בכל צומת שעברתי חשבתי עלייך. בכל צומת היה לי פיוס קטן איתך. רציתי שתבואי, תיהני, תתפנקי ותעזרי. חסרת לי.
עכשיו אני רוצה להתפייס איתך אמא. הגעתי לגיל שמתפייסים בו, גם עם עצמי וגם עם אחרים. מבינים גם את האחר, גם לו יש היסטוריה, גם לו יש צרכים משלו. מעולם לא פקפקתי באהבתך אלי, למרות שלפעמים אכזבתי אותך בהתנהגותי הפזיזה, בקלות-דעתי ובחוסר רצינותי.
אבל את מבינה שהייתי ילדה, ילדה לא שקטה, שארבעים שנה בלעדייך לימדו אותה להיות רצינית ואחראית כמו שרצית. אז שוב סליחה אמא, תמשיכי לנוח בשלום, ועכשיו לאחר שהתפייסנו גם אני אוכל להמשיך את דרכי בשלום.
יפה
🙁
קשה לי לכתוב תגובה אבל זה נורא ריגש אותי חבל שמתפייסים שכבר לא בין החיים אני מאחל לך הצלחה ומקווה שהתפייסתם
מרגש מאוד . מקווה שהכל הסתדר לכם.
מרגש