תחזיקו חזק… סיפור אמיתי הטראומה הכי קשה בחייה התרחשה כשהייתה בת 4 בערך. מה שהחל כמשובה ילדותית חביבה, קיבל תפנית לגמרי בלתי צפויה… זה היה אחה´´צ חמים ונעים והיא שיחקה עם קבוצה של חברות וחברים, בשדה הסמוך לבניין מגוריהם. בשלב מסוים חברה אחת והיא התרחקו מעט מיתר החבורה, והתחבאו מאחורי שיח. הן הפשילו את המכנסיים והתחתונים שלהן, ועמדו כשגבן לכיוון חבורת הילדים והן כפופות קדימה. הן הפנו את הטוסיקים הקטנים שלהן לעבר הילדים, מה שגרם לילדים בחבורה להתפקע מצחוק וגם שתי הילדות צחקו. אחרי כמה שניות, הן חזרו והסתתרו מאחורי השיח.
ופעם נוספת, חשפו את טוסיקיהן בפני הילדים לשניות אחדות. צחוק מתגלגל של החבורה ושלהן, והסתתרו פעם נוספת מאחורי השיח… ושוב… כך עברו להן דקות ארוכות, בהן כל הנוכחים היו שמחים ומשועשעים. לאחר זמן מה, קראו לה לשוב הביתה. בדיעבד הבינה, שמישהו הספיק לספר לאימא שלה על מה שארע. עד היום היא לא יודעת מי… וכנראה שזה לא באמת משנה. היא עלתה לקומה הראשונה בבניין, לדירה מימין, הלא הוא בית המשפחה, כאשר חבורת הילדים נוהרת לשם בעקבותיה. אִמָּהּ פתחה את הדלת ואמרה לה: "תראי לי מה עשית בחוץ".
והיא, בשיא התמימות של ילדה בת 4, הפשילה את מכנסיה ותחתוניה והתכופפה עם הגב לכיוון האם, וחייכה… היא לא ממש זוכרת מה כללו הצעקות, שבקעו מפיה של האם באותם רגעים, אבל את מגע חגורת העור שהצליפה בה שוב ושוב – היא לא תשכח אף פעם, וגם לא את העובדה שכל חבורת הילדים עמדה שם אף היא, וצפתה במתרחש… חלפו שנים רבות. היא כבר הייתה בחורה בשנות ה-20 לחייה. זמן קצר לאחר שהחלה ללכת לטיפול פסיכולוגי, היא גילתה כמה כאב מסתתר בתוכה, והיא אפשרה לו בהדרגה לצאת ולהשתחרר החוצה. בחוויה הקשה הזאת, שקרתה בגיל 4 בערך, נזכרה באחת הפגישות הראשונות עם הפסיכולוגית. כששיתפה את אִמָּהּ לגבי הזיכרון הטראומטי שצף ועלה שוב, האם הייתה המומה. היא לא זכרה בעצמה כלל את אשר ארע.
כפי הנראה, גם האם עצמה הדחיקה אותו מזיכרונה. כעת, היא התנצלה בכל ליבה ואמרה שברור שאסור (היה) לעשות מעשה כזה לילדה קטנה בת 4. בארבע השנים שלאחר מכן, כשהטיפול הפסיכולוגי נמשך, הילדה הקטנה בת ה-4, שבינתיים כבר גדלה ב-20 שנה ויותר, ניסתה מאוד להתקרב אל אִמָּהּ. היה לה ממש חשוב שיהיה ביניהן קשר קרוב ואינטימי, אבל זה לא ממש הצליח. אמנם הייתה התקרבות מסוימת, אך זה הרגיש לה כאילו יש מין חסימה, בלוק כלשהו שמונע ממנה להתקרב באמת.
כל זה החל להשתנות כשהשתתפה בקורס עוצמתי ואינטנסיבי מאוד, סופ"ש שלם, חמישי עד שבת – מבוקר ועד לילה (ומפגש נוסף בשני בערב). אחד הסשנים בעיצומו של הסופ"ש עסק בנושא סליחה. המשתתפים התבקשו להיזכר בסיטואציה כואבת מחייהם, ולכתוב מכתב. היה עליהם לגלות חמלה כלפי האנשים שהיו קשורים לאותה סיטואציה, ולעצמם, והציעו להם לסלוח… תוך כדי שישבה שם באולם הגדול ממררת בבכי וכותבת את המכתב, נזכרה בסיפורים של אִמָּהּ על משפחתה ועל ילדותה הלא פשוטה. בפעם הראשונה בחייה – היא יכלה להבין את הרקע למה שהתחולל אז, כשהייתה בת 4. היא יכלה לדמיין איך זה לגדול בבית מורכב ובמשפחה קשת יום. עם אימא מרירה וחמורת סבר, שעברה בעצמה חיים קשים (וגם הייתה חולה פיזית), ואב נוקשה וקפדן.
אלימות פיזית הייתה אמצעי חינוכי לגיטימי ושגרתי לגמרי, כפי שהיה גם בעוד משפחות רבות נוספות באותו דור. היא יכלה להבין איך זה שכאשר גדלים ככה, ולא מפתחים מודעות גבוהה יותר במשך הזמן, אזי גם כאדם בוגר – אין לך למעשה שום כלים לנהוג באופן שונה בחיים שלך. בפעם הראשונה בחייה – היא יכלה להבין, גם אם לא לקבל, ודאי שלא להצדיק את תגובת האם למשובתה הילדותית.
והמבט על הסיטואציה מנקודת מבטה של האם, אִפְשֵׁר לה למעשה לסלוח לה… הסליחה שלה מוססה את המחסום הסמוי, שחצץ ביניהן כל השנים. בזכותה – מאותו רגע והלאה, הן יכלו להיות קרובות, קרובות באמת… אפילוג אימוש יקרה שלי, אני מצטערת אם כאב לך לקרוא את הדברים. למרות שסלחתי לך לפני המון שנים, עדיין באיזשהו מקום הנושא הזה רגיש גם אצלי. לכן בחרתי – שלא כמנהגי – לכתוב בגוף שלישי. אוהבת אותך ומאחלת לך ולי עוד שנים רבות של אושר, אהבה ובריאות טובה זו לצד זו… שלך
