סליחה אשתי לפני כל אלה

לחבק, זה לא לבקש סליחה. גם לא לנשק.
להחזיק פרח ביד ולתת, זה נסיון להתקרב, לא משנה כמה הפרח יפה ואפילו לא אם זה הפרח הראשון והיחיד שנתתי לך.
לתת יד, זה למי שמתבייש אבל לא מוכן לוותר. ורוצה להתמודד עם הכל.
אבל לפני כל אלה, סליחה.
סליחה על כל התקופה שבה נפגעת בגלל ההתנהגות שלי.
אני רוצה לחבק, לנשק.
לתת לך פרח כל הזמן.

אני רוצה לתת יד ולצעוד קדימה יחד אל העתיד שלנו, לעבור הכל ולתת הכל כדי שנעבור את זה יחד, כדי שנדע תמיד שבצד שמאל או ימין נמצא איתנו השותף שבחרנו והאמנו בו.
אני רוצה לבקש סליחה, אני לא יכול למחוק הכל אבל אני רוצה לתת לנו עתיד יחד, עתיד שבו ניתן ונשקיע, נגלה שתמיד ידענו גם לחיות יחד, גם אם זה היה בפרקים מאד קצרים.
לשבת בספה יחד כל שבוע, כל יום, לקבוע מינימום זמן ששנינו לא נזוז ממנו, פשוט לדבר. לספר על השבוע, על מה שעברנו, להקשיב אחד לשניה, לתת יד.
להעיף את התחרותיות שביננו, לבנות מטרות משותפות.
לעמוד בהם, להבין אחד את השניה, לתת יד, לדחוף, לתמוך.
מאחורי המילים הללו שלי, יש רק כוונות, רק רצון עז, רק מוכנות לתת הכל.
מאחורי המילים הללו יש עתיד, עתיד נכון. עתיד לנו.

שנינו היינו סגורים, נעולים.
אני רוצה להמשיך יחד בצורה הכי פתוחה.
להיות פתוח לכל דבר שיכול לקחת אותנו קדימה.
איבדנו המון, איבדנו אחד את השני. אי אפשר לאבד יותר מזה.
לא אני ולא את זה מובן מאליו.
צריך תמיד להיות ולהראות.
אני עכשיו ביער חשוך, מועקה בגרון, כאב בתוך הבטן. אבל אני לא אפסיק עד שאמצא אותך כי אני מרגיש שאת מחפשת בדיוק כמוני. ביער שלך, עם מועקות לא פחות קטנות משלי, עם כאבים ופגיעה. את שם גם מחפשת את השביל.
אני רוצה לשלב ידיים ולצאת מהיער.
יעל,
אני אוהב אותך.