סליחה ותודה לאל שאני לא אמא שלי

22 שנה כעסתי על אמא שלי 22 שנה כעס על כך שבחרה ללדת אותי. 22 שנה כעס על כך שלא נתנה לי הזדמנות לחיים טובים יותר. 22 שנה כעס על כל המכות שהיא החטיפה לי. 22 שנה כעס על כך שעברתי התעללות מינית וזה בכלל לא הזיז לה. 22 שנה כעס על כך שאחים שלי הפציצו והשפילו אותי והיא עמדה מנגד ולא עשתה כלום.

22 שנה כעס וכאב על כל ההזדמנויות שהיו לה לפצות אותי והיא בכלל לא חשבה על זה. 22 שנה כעס על כך שהעדיפה אחרים על פני כל פעם מחדש 22 שנה כעס על כל הפעמים שניסיתי להתאבד כי מאסתי בילדות שעברתי.

22 שנה כעס על כל הטיפולים הפסיכולוגים שעברתי שלא הצליחו לרפא אותי. 22 שנה כעס על כך שתמיד הייתי שקופה מבין אחיי.22 שנה כעס על כך שלעולם לא הייתי מספיק טובה בשבילה ולעולם לא הייתה גאה בי.

22 שנה כעס כי הגבול בין שנאה לאהבה כל כך דק שלא ידעתי להבחין בו. 22 שנה כעס על כך שזה אכל אותי מבפנים ומנע ממני לפרוץ קדימה. והשנה החלטתי שעם כל הקשיים הדבר הכי טוב זה להיפרד מהכעס.

צריך *לסלוח* רק פעם אחת ולכעוס זה כל החיים. כי אמא היא אמא בסופו של דבר. וכשאומרים לי "תקשיבי את אמא מדהימה" אני נושמת לרווחה ואומרת בלב תודה לאל שאני לא אמא שלי.

3 thoughts on “סליחה ותודה לאל שאני לא אמא שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.