הכרתי אותו בצבא בצבא ומהרגע הראשון היתה כימיה ביננו ישר הפכנו לאחים.
הרבה נושאים משותפים.
התחלנו לרכב באופניים ביחד התייעצנו טסנו לתיאלנד במסיבות רווקים ובחתונות עמדנו אחד ליד השני, גם כשהילדים נולדו ונראה כאילו דרכינו לעולם לא תיפרד.
והרבה דברים קרו מאז. חתול שחור עבר ביננו בעקבות חבר משותף שאמר משהו ומאז התרחקנו. אני ידעתי שחלק גדול מן האשמה הוא שלי. אנחנו כבר לא בקשר תקופה ארוכה וזה מפריע לי. היה לי קשה להודות אבל התגעגעתי לשיחות לזה שהוא שם בשבילי.
זה מדהים שהפסקתי להשקיע בשאר החברים שהיו מסביבי והמעגל החברים הצטמצם והחוסר בו גדל.
אז יום אחד החלטתי לנסוע אליו ולבקש סליחה. שמעתי מחבר משותף שהוא עבר לצפון הרחוק ונסעתי עד לשם. יצאתי מהאוטו הלב רעד וגם הרגליים .עמדתי מול הדלת וקפאתי.
לא הצלחתי לזוז ולדפוק בדלת. ידעתי שאני רוצה אבל לא מסוגל. פתאום הכל התבלבל ולא זכרתי מה להגיד במה טעיתי ולמה בכלל סליחה? לבסוף, הסתובבתי בחזרה ונסעתי הבייתה. המחשבות הציקו כל כך התחרטתי ואחרי כמה חודשים קיבלתי החלטה נחושה לנסוע שוב לבית שלו והפעם להיכנס לבית לבקש סליחה ולסגור כבר את הסיפור הזה.
זה כל כך הפריע לי והשפיע עלי. אז הגעתי דפקתי בדלת ואישה נחמדה פתחה לי. ששמעה מה השם שלי היא הביאה לו פתק ואמרה שזה פתק שבעלה השאיר לי.
בפתק הו רשומים 3 דברים שהוא כתב: תמיד זכרתי את חברותינו הנפלאה אבל חיכיתי שאתה תבקש קודם סליחה. ראיתי אותך כשהגעת אלי לפני כמה חודשים. רציתי לצעוק לך ולפתוח את הדלת, אך קפאתי.
אני מבקש סליחה ממך וסולח לך. ואז שאלתי את האישה מתי הוא חוזר כדי שאחכה לו.
והאישה ענתה לי שלפני חודש בעלה נפטר והפתק הזה היה בצוואה שלו.
