סליחה לילדה הקטנה שבתוכי

עד לפני שנה האשמתי אותך, שנאתי אותך, כעסתי עלייך לפני שנה, הגעתי למקום בו אני יכולה לחבק אותך, להבין אותך ולקבל אותך.

לצעוק לך – היי! את לא אשמה! את היית סה´´כ ילדה! עכשיו אני מבינה שאת לא התנגדת, לא כי לא רצית, אלא כי לא יכולת, לא היו לך את האמצעים לזה.

סתם כעסתי עלייך והאשמתי אותך במשך כ´´כ הרבה שנים. אני מצטערת, מצטערת שדחיתי אותך כ"כ הרבה שנים.

אני יודעת כמה כואב לך, אבל אני איתך בזה, אנחנו נלחמות יחד את שומעת?? יחד!!! אין לך מושג כמה חרטה אני מביעה על כל השנים האלה, שהחבאתי אותך, שלא היית קיימת בעיניי. בעצם אם יורדים לשורש העניין, אנחנו אותה אחת, אני מיטל הנוכחית המבוגרת, ואת מיטל הצערה, הקטנה שסגרתי כ"כ הרבה זמן, שלא הקשבתי לזעקות שלך, שלא הבנתי שלא יכולת להתנגד, שהיית קטנה, רק בת ארבע, וזו לא את האשמה – זה האבא שלך! אני איתך, ומבקשת שוב סליחה..

מיטל הגדולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.