אני מבקשת סליחה מעצמי סליחה שלא טיפלתי בך סליחה ששמתי את עצמי במקום האחרון
סליחה שכל הזמן לא ביקשתי עזרה ותמיד קמתי על הרגליים אפילו בכוח תמיד עזרתי וננתי את כל מה שאני יכולה ובגלל זה גם בנותיי מתעלמות ממני הן רגילות לאמא שחולה אבל תמיג מתאוששת ותמיד נמצאת בשביל לעזור אבל הפעם נפלתי חזק ואין מי שיעמוד לצידי
מה שחשבתי שיש קרבת דם נאמנות ואפילו מוסר לא קיים אצל בנותיי שתיהן עסוקות בעולם שלהם ואין שם מקום לאמא אני מרגישה כל כך מיותרת ושאפילו במותי זה יעבור להם חלק אני מצטערת שאני מרחמת על עצמי אבל להרגיש לבד זה נורא לדעת שאין לי מקום לא אצל בעלי ולא אצל בנותיי
אולי זו אשמתי שאני הייתי בשבילן טוטלית והן הפכו אגואיסטיות אני דבר מובן מאליו ולא זה לא רחמיםעצמיים אלא האמת שכואבת כל כך ומכה בי
אני מרגישה כמו הכושי עשה את שלו ויכול ללכת אז באמת כדאי ללכת ולא להרגיש את הכאב שבלב
