אז קצת לפני שיום הכיפורים נכנס אני חייבת התנצלות לעצמי. כן, כן… אני יודעת שיהיו כמה שירימו עכשיו גבה ויחשבו שאני אחת שחושבת רק על עצמה, אבל את האמת… התנצלתי בפני אנשים כל החיים שלי ושכחתי שאני צריכה להתנצל גם בפני מישהי שאני חיה איתה כל החיים שלי, אני מתנצלת בפני עצמי.
אז אתם בטח שואלים את עצמכם ותוהים על מה אני צריכה להתנצל? הרשימה די ארוכה, אבל אנסה לקצר אותה עבורכם. אני מתנצלת על כך שכל כך קל לי לראות טוב באנשים אחרים, אבל קשה לי כל כך לראות את הטוב שבי. אני מתנצלת על כך שתמיד הייתי ביקורתית כלפי עצמי ולא עשיתי דברים שתמיד רציתי, בגלל המחסומים האלו.
אני מתנצלת שלא אהבתי את עצמי מספיק והרחקתי אנשים שרצו להכיר אותי, מהפחד הזה שאולי לא יאהבו אותי איך שאני. אני מתנצלת בפני הגוף שלי, שאמנם הוא לא מושלם… אבל הוא רחוק אלפי שנות אור מאיך שהרגשתי כלפיו ברוב שנות העשרה שלי. אני מתנצלת בפני העיניים שלי, שגרמתי להן לדמוע קצת יותר מידי.
אני מתנצלת בפני הידיים שלי, שהרמתי אותן יותר מידי פעמים ושכחתי להילחם. אני מתנצלת בפני הרגליים שלי, שגרמתי להן לפעמים לפסוע בדרכים הלא נכונות. אני מתנצלת בפני הפה שלי, שגרמתי לו לומר דברים שאינני מתכוונת אליהם באמת. אני מתנצלת על כך שלפעמים פקפקתי ביכולות ובאינטליגנציה שלי. אני מתנצלת בכך שתמיד עודדתי את החברים שלי למלא ולעקוב אחרי החלומות והמשאלות שלהם, ושכחתי לדאוג גם לעצמי, שכחתי את עצמי בכל התהליך הזה. אני מתנצלת על כך שהייתי הולכת לישון עם דמעות בעיניים וקיוויתי להתעורר בתור מישהי אחרת.
אני מתנצלת על כך שאני יכולה לקבל כל אדם באשר הוא, ואת עצמי כל כך קשה לי לקבל ולאהוב. אני מתנצלת בפני עצמי, אני מתנצלת על כל הביקורתיות, החוסר ביטחון, הפחד, השליליות שהראתי וחוויתי כל השנים האלו, על כלום ושום דבר! ו
למרות כל הרגשות האלו וכל התסכול שחשתי… אני סולחת לעצמי. אני סולחת לעצמי כי הפכתי לבנאדם טוב יותר, אני סולחת לעצמי כי הבנתי מי אני ולמה אני מסוגלת, אני סולחת לעצמי כי למרות הכל עזרתי להרבה אנשים לראות את הטוב שבהם. אני סולחת לעצמי כי עכשיו…
אני מקבלת בחזרה מהסביבה את כל מה שהענקתי לה, בלי לבקש בכלל. אני מתנצלת בפני עצמי, ואני סולחת לעצמי, והכי חשוב… אני אוהבת את עצמי. תאהבו את עצמכם.
