מכל הסליחות שבקשתי פעם, נשאר לי רק מין עצב. על שאינני הגבר שרציתי, שאינני הבעל שקיוותי או האבא או הבן. איך אני יכול בקש סליחה, כאשר אינני מבין איך הגעתי לאן שהגעתי.
איך לא הפכתי להיות מישהו אחר, איך מעולם לא הפכתי מגולם לפרפר כפי שקוויתי. אני יודע שאני נכה רגשית, עיוור לצבעים השונים של בני האדם סביבי.
איך אפשר לסלוח כשכולם נפגעים, כשבמו ידי אני מדרדר את הקריירה שלי ואת חיי המשפחה שלי ואת היחסים החברתיים שלי לתהום. כמו בקלישאה, אף אחד לא יוכל לנחש מבחוץ. בית יפה, אשה יפה וילדה חמודה. הכל נעים ושקט ונשיקות וחיבוקים, אבל בפנים אני נחנק. צלופן יפיפה עוטף אותי וחונק אותי בתוך חיי- בתוך מותי.
אין אפשרות לצאת מזה, את זה אני יודע. אם רק אנסה, אחמיר את מצבי. כמו בחול טובעני, כל תנועה מיותרת רק מחישה את המוות. אז מי יסלח לי? מי יחמול עלי מי ירחם? הרי זה לא באמת מגיע לי, אלפים היו משתוקקים לחיים כמו שלי, אבל עם זאת אני עדיין משתוקק למשהו אחר ואני לא יודע למה. סליחה שאני כזה דפוק. סליחה על זה שאני עדיין כאן וסליחה על זה שאני לא פה איתכם. מ. מהמרכז.
ואו
הצלחת לרגש אותי.. מאחלת לך שתמצא את השלווה שלך.. ותדע לך שהאושר לא מגיע מדברים חומריים..כמו יופי ועושר או מעמד.. אף פעם לא מאוחר מדי להיות האדם שאתה רוצה להיות.