כבר שלוש שנים עברו אבל אני לא שכחתי אותך ואת הטעויות שעשיתי .
אם רק יכולת להבין אותי , להיות בנעליים שלי באותה תקופה , להבין שכל מה שאמרתי לא נבע משום דבר חוץ מכעס ותסכול , מחוסר היכולת שלי כחייל לגשת ולדבר איתך.
הידיים שלי היו כבולות , חיפשתי סה´´כ תשובות , וכשלא ענית לי יצאתי מדעתי ובשיחת טלפון קצרה הרסתי הכל.
לא מזמן עשיתי שירות מילואים וחשבתי על אותה תקופה בסדיר שחצי ממנה הייתי איתך , לא היה לי שום ספק , אמנם המצב באיו´´ש יותר רגוע אבל בכל זאת ליתר ביטחון נפתחתי בפני אחד מחבריי.
לא פירטתי יותר מדי (מאז שנפרדנו אני נמנע מלחשוף חולשות בפני אנשים) , אבל אמרתי לו שכל חיי אני אתחרט על איך שנפרדנו , לא בשביל שידע עלי יותר אלא מתוך הידיעה שאם יקרה לי משהו , במחשבה שאולי תתענייני , הוא יגיד לך שלעולם לא הפסקתי לחשוב עלייך והסיבה היחידה שאני לא פונה אליך כל השנים הללו היא מהפחד לפתוח תיבת פנדורה , מהפחד להוות מטרד לא רצוי מהעבר.
אין לי יותר כעס עליך , אני בנאדם אחר , עם חרטה גדולה אבל בהחלט לא אותו אחד שאהבת אבל גם לא אותו אחד ששנאת.
