לפעמים אני מתעוררת בבוקר ונכנסת לכיתה ואומרת לעצמי וואי שיואו איזה מטומטמת אני…
כשאני רואה אותכן ביחד שמחות מאושרות אני מתה לשמוח בשמחתכן אבל פשוט לא יכולה להסתכל אתן החברות הכי טובות שאני יכולה לקבל והמתנה הכי גדולה שאני יכולה לקבל לפני שהפכנו להיות חברות הייתי כל כך רגילה להיות הילדת כאפות של הכיתה להיות תמיד הילדה שתהיה בצד ולא חשוב מה…
אבל אז שנתתן לי צ´אנס להוכיח לכן שאני אחרת שמכירים אותה לא העובדה שפשוט לא הכרתן אותי ולא ידעתן מי אני הפכה אותי למלאת תקווה אלא העובדה שאתן אלה ששיניתן אותי ואלה שתמיד הבינו אותי, בגלל זה אני מרגישה ככה…
כי לריב איתכן זה לריב עם עצמי ולסלוח לכן זה לסלוח לעצמי אני יודעת שכולם אומרים שאני תלויה בכן ואם אנחנו לא ביחד אני לבד ואם אנחנו רבות אז אני מתקפלת אבל זה לא נכון…
טוב כן אולי אני טיפה תלויה בכן כי ברגע שאתן הולכות ממני האישיות שנתתן לי נלקחת ממני ובגלל זה כל כך קשה לי לבקש ממכן סליחה וכל כך קשה לי להתמודד לבד עם הבעיה הזאת ובגלל זה בעצם קתי טלי ושיר היו מושהות כי היה לי קשה להתמודד והייתי חייבת להתפוצץ אז תקראו לי מלשנית על זה שלא יכולתי יותר והלכתי לדבר עם היועצת…
אני לא ידעתי שזה יגיע למצב הזה שבו אני לא יכולה להפסיק לריב איתכן ואני לא יכולה להסתכל עליכן בלי לבכות…
אני שבורה שזה נגמר ואני רוצה שזה יחזור אבל גרמתי לכן לשנוא אותי… את אותה הילדה שנתתן לה צ´אנס ושיניתן אותה…
אני רוצה לדעת שיש סיכוי ושאתן איתי…
אני רוצה לפנטז שתקראו את המכתב הזה ותסלחו לי אבל לא…
בכוונה בחרתי לשלוח לכן את הסליחה הזאת, את הסליחה הפחדנית הזאת שלא מעזה לצאת מהפה שלי ודווקא פה יוצאת על המסך שלא יופיע לעולם על המחשב שלכן…
