זהו. זה נגמר, מה שהיה שם כבר לא יהיה אותו דבר. עזבת אותי ככה..
אובדת עיצות ושבורה, מחכה שתתן לי סימן, שתבוא ותגיד: ´´תרגעי נו, אני סתם צוחק איתך, את לא רואה? כל מה שאני אומר לך זה בלי שמץ כוונה..´´ אבל אתה לא בא.
אתה רק מתרחק. אתה הולך ולא מסתכל לאחור.. ועוד זורק כמה הערות ומרים את הקול..
תמיד ידעתי שאני ואתה כאלו שונים למרות שבהתחלה נראינו דומים.. קיויתי שנגשר על כל הפערים.
אבל הם שגישרו עלינו, כמה צפויים. רצית שנזדקן ביחד.. אבל כל שינוי בי מעורר בך פחד..
אז אתה פשוט עוזב ומותיר אותי ככה.. מלאה ברגשות אשמה, מבולבלת, נטושה, אם אתה רוצה לסיים.. תסיים את זה יפה.
למה? למה כל סוף צריך להיות קשה?
