שעור שלמדתי בכאב

בהתחלה לא ידעתי אך להרים את עצמי, הלב נשבר, היה קשה לנשום ולהעביר את הימים והסיוטים של הלילה. הרגשתי כמו בסרט רע, התחלתי לנתח דברים שהיו לחשוב ולדבר עם עצמי. נסגרתי, נכנסתי פנימה. הרגשתי כאילו לא אני חייה את החיים שלי. הרגשתי שאני זורמת וללא שליטה על הדברים. כולם האשימו אותך, המשפחה, החברים. אבל אני על הבגידה שלך האשמתי רק את עצמי. לא ידעתי אך לסלוח לעצמי על הדברים שהיו ביננו. ידעתי תמיד שאני לא מעריכה אותך מספיק, לא בדיבורים וגם לא במעשים שלי. אני לא כעסתי על הבגידה שלך, ולא על החתונה שלך אחרי שלושה חודשים. רק את הכאב של העובדה שאנחנו כבר לא בייחד, שאתה כבר לא שלי יותר לא ידעתי אך לשרוד. היום אני יותר חכמה, היום אני יודעת להעריך דברים בזמן אמת. היום אני יודעת שלמצוא את החצי האמיתי ומשלים שלך זה הדבר שמביא אושר. לתת, לאהוב, להעריך, לכבד, לדבר, לשמוע להיות אחד בשביל השני זה מה שהיום אני מצפה לתת לאהוב שלי. רק שיבוא אמן.