ברקע מתנגן לי השיר: "יש בחורים, שמסתכלים על נתונים חיצוניים, אבל אני, הרי יודע, כמה את יפה בפנים". כן, כל אחד שקורא את זה עכשיו, בטח נזכר ברגעים מן העבר.
הרי לאיזו נקבה לא אמרו דבר כזה? תהיתי- האם כאשר אמרו לי את המילים הללו, התכוונו לזה? מדויק יותר- מתי כן התכוונו לזה?. אני מתייחסת לנקודה הזאת מתוך עלבון, עמוק. אתם מכירים את ההרגשה של- "לרחף", "לעוף", "להתעוור"? אווי, זאת הפעם השנייה שההרגשה הזאת עברה בי, נשארה בי.
זאת הפעם השנייה, שאני לא מבינה בשביל מי הרגשתי את ההרגשה הזו. זאת אומרת, אני כן מבינה בשביל מי. אבל.. לא מבינה למה?. אני הרי יודעת שהאדם השני לא שווה את זה שאני ארגיש ככה. מצד שני, מי קובע מי שווה את זה ומי לא?.
ואולי הוא כן שווה את זה?. בכל אופן, ההרגשה הזאת עברה לי. מדוע?- סיפור ארוך, על סיפור קצר.
אני שמחה (: -אני זכיתי להרגשה הזאת!. אני שמחה (: -אני זכיתי לאבד את ההרגשה הזאת. [יש בכך פלוסים ומינוסים. כמו כל דבר אחר). הוא אמר לי מילים יפות. ואני, לא רציתי להאמין להן. מניסיון קודם (כבר הזכרתי שזאת הפעם השנייה).
נכון שיש שירים לא ממש אהובים, אך כששומעים אותם, בפעם השלישית בערך, הם נקלטים יפה מאוד? כך קרה.
הוא היווה אצלי תפקיד של מובן מאליו. לאו דווקא אני אשמה בכך. אולי גם הוא היה צריך להראות לי, בצורה עדינה, שהוא לא מרגיש כמובן מאליו אליי.
בכל אופן, הכל נגמר מהר מאוד, בצורה מכוערת מאוד. אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשאדם נכנס לי ללב הוא לא יוצא משם בכזאת קלות (למרות שזה רצונו). כשנפרדים, אז נפרדים.- אף פעם לא האמנתי למשפט הזה.
באמת שנפגעתי, מאוד. אבל למדתי להעביר את זה בקור רוח. למדתי לסלוח. אני מאמינה שכל הדברים שנעשו, נעשו מאהבה. כל דבר פוגע, מעליב, מעציב, מעצבן, מבדר. כל דבר עד לפרטים הכי קטנים. לפחות מהצד שלי. אני מאמינה, שכל אדם אמר לעצמו אי פעם:
"אני לא אפגע, אני לא אעלב, אני לא אבכה". (נו באמת, כשפוגעים בך- אתה נפגע, כשמעליבים אותך- אתה נעלב). אני מאמינה, שכל אדם, אי פעם נפגע, פגע. לא לכולם יש את האומץ לבקש סליחה, לתקן טעות.
